נולדה בישראל 1965, חיה ויוצרת בתל אביב

רקפת וינר עומר מציירת על בדים שהיו שייכים למשה גרשוני. גרשוני חלה ואינו יכול עוד לצייר על הבדים הגדולים, ואלה הוצעו למכירה. שמו נוכח בכותרות הציורים - דיוקן עצמי על בד שהיה של מוישה ומוישה חולה. האם בד לבן שטרם ציירו עליו יכול להיחשב רדי-מייד רק כי היה שייך לצייר אחר? האם די בידיעה שגרשוני תכנן לצייר על הבדים האלה כדי להפוך אותם לרדי- מייד ציורי? והאם יש הבדל בין המכנסיים של גרשוני, שאותם לובש המשורר אהרן שבתאי, לבין בדי הציור שהאמנית מציירת עליהם? ממד הרדי-מייד ניכר גם בשפת הציור של וינר עומר, שאפשר לזהות בה קלישאות חזותיות ומניירות ציוריות - משיחות מכחול עזות הבעה, נזילות צבע דקות, גושי צבע שנמרחים הישר מהשפופרת על הבד.

מראשית דרכה האמנותית התנהלה וינר עומר בטריטוריות של רדי-מייד, עוד כשעסקה בכתיבה, בווידיאו ובמיצג. עכשיו היא עושה זאת בתחום הציור, שמן על בד, מדיום שכולו הילה של מקור וייחודיות. האתגר הגדול שהיא מציבה לעצמה הוא לפסוע בשבילים סלולים, שיאי רדי-מייד של תרבות גבוהה, ולמצוא את דרכה בין הציניות המסרסת של "אין חדש תחת השמש" לבין התשוקה האמיתית לצייר.

מוישה חולה |
אהרן שבתאי

חֲבֵרִי מוֹיְשֶה ׁ חוֹלֶה
מְרֻתַּק לְכִסּא
וְלֹא יָכוֹל לָלֶכֶת,
וְלָכֵן הוּא נָתַן לִי
אֶת אוֹצַר הַמִּכְנָסַיִם,
עֶשְׂרִים אוֹ שְׁלֹשִׁים זוּגוֹת
מִצֶמֶּר, מִפּשְׁתּן וּמִמּשִיׁ,
מִקּוֹרְדְרוֹי כָּסוּף,
מִכּתּנָה צְחוֹרָה,
בּצֶבַע שְזִׁיפִים,
מִכְנָסַיִם מְשֻבּׁצִים
וּמִכְנְסֵי עוֹר,
וְגַם כּמָּה זוּגוֹת נַעֲלַיִם
וְגַם גַרְּ בַּיִם,
וְהָרַגְלַיִם שֶ לִּי הוֹלְכוֹת
יוֹם יוֹם בְּזוּג אַחֵר
לְכָל מָקוֹם שֶצָׁרִּיך
כִּי חֲבֵרִי מוֹיְשֶהׁ חוֹלֶה.