נולד בישראל, 1978, חי יוצר בניו יורק

ראובן ישראל מבצע את המהלך ההפוך לזה של דושאן: בעבודה ידנית קפדנית וממושכת הוא מייצר אובייקטים שמתחזים לרדי-מייד. הפסלים של ישראל עשויים MDF וצבועים בצבע מכוניות, מטורזנים ומבהיקים, מתחזים למוצרים תעשייתיים מהונדסים להפליא, שיד אדם לא נגעה בהם. המהלך הזה מתברר כמתעתע אף יותר, אחרי שהצופה מבין שהפסלים אינם חפצים הניתנים לזיהוי .כל אחד מהאובייקטים מזכיר חפץ יומיומי אחר (תיבת נגינה, שידה, מתקן לסבון נוזלי), אך גם שונה ממנו.

וכך, צבעוניים, פתיינים ונחשקים, מותירים הפסלים את הצופה במרחב שבין החידתי למפוענח, ובתחושה המטרידה שהוא מכיר את החפץ מאז ומתמיד, אך עדיין לא יכול לקרוא לו בשם. כמו אצל דושאן, שהציע את הכותרת כאיבר בעבודה, גם השמות שבוחר ישראל לעבודותיו מתפקדים כאלמנט נוסף שלהן. כמעט מוּכרים אך מבלבלים, בדרך כלל בראשי תיבות, השמות אינם מסבירים את העבודה, אלא להיפך, מוסיפים לה נדבך נוסף, "כמו צבע בלתי נראה", כדברי דושאן ביחס לכותרת המודרנית, צבע בלתי נראה שמטרתו להעמיק ולאתגר את חוויית הצפייה.