נולדה בישראל 1980 , חיה ויוצרת בזבידאת

אחד ההיבטים הרדיקליים של הרדי-מייד טמון במתח שבין חלל המוזיאון לבין חפצי היומיום המוצבים בו. המעשה של דושאן אִתגר את החלל המוזיאלי ואת ערכי עולם האמנות הנובעים ממנו, והטעין את האובייקטים התעשייתיים במשמעויות חדשות. רותי אופנהיים מתייחסת לאספקט זה בעבודתו של דושאן באמצעות פעולה פשוטה - היא מדביקה על רצפת המוזיאון טפט עשוי ויניל, דמוי פרקט עץ. מעשה פשוט; כוונה פתלתלה - רצפת הבטון החשוף, המודרנית והישראלית כל כך, סופחת אליה הוד והדר של חללי תצוגה ספוני עץ ממקומות אחרים ומזמנים אחרים; כבדוּת ומכובדוּת אירופיות מן-המוכן.

היבט נוסף נובע מעצם הפיכתה של הרצפה לעבודת אמנות. הצופה נדרש להחליט: האם מותר או אסור לדרוך על הטפט המתחזה לרצפת עץ ?תוך כדי התבוננות ברצפה (לא המבט המוזיאלי השגרתי), הצופה עשוי למצוא עצמו מהרהר בהיסטוריה ובאדריכלות של מבנים מוזיאליים בישראל, ובאותה הזדמנות, גם באבסורד של עבודה שנוצרה בעמל רב, פיסה אחר פיסה, ואשר תקולף ותיזרק עם תום התערוכה.