נולדה בישראל 1951, חיה ויוצרת בתל אביב

כמוטו למאמרו המכונן "שפופרת הצבע והרדי-מייד",( 1996) השתמש טיירי דה-דוב בציטוט מאת טינטורטו, הצייר הוונציאני הדגול מ- 1548: "בריאלטו אפשר לקנות מן-המוכן את מיטב הצבעים". המחשבה על רדי-מייד בהקשר של ציור מהמאה ה- 16 נשמעת אנכרוניסטית, אבל דה-דוב מאלץ אותנו לחשוב על שפופרת הצבע במושגים של תיעוש וייצור המוני, וממקם את מהלך הרדי-מייד של דושאן בהקשר של ציור, ולאו דווקא פיסול.

התובנה של דושאן, שהאמנות המודרנית חדוּרה בממד סחורתי, נוכחת בעבודותיה האחרונות של מיכל נאמן. היא מעמתת את הטכניקה המוכרת שלה - שכבות של סרטי הדבקה הקוברים תחתיהם ציורי משבצות ססגוניות - עם תצלומים של שפופרות צבע. "עלבון למושג סגנון", מעידה נאמן על הטכניקה שלה, האופיינית למחזור העבודות "ה' צבעים", שהיא עובדת עליו מאז 1997, העוסק בהופעה החזותית והלשונית של צבעים. הטקסטים על הציורים (שהם לעולם רדי-מייד בפני עצמם) נעים בין שמם הקטלוגי של צבעים כמו Prussian Blue (כחול פרוסי) ו - German Earth (אדמה גרמנית) לשמו של יצרן צבעי השמן ווילאמסבורג, כולל המספר הקטלוגי של הצבע, ולשמות מקומות המתייחסים לביוגרפיה של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר.

השמות המסחריים מקבעים את הצבעים כמותגים, וגם מרעיפים עליהם שילוב מביך של רומנטיקה ולאומיות. המסקינג-טייפ עצמו הוא חומר תעשייתי, המשמש בדרך כלל כאמצעי עזר ליצירת ציור מופשט גיאומטרי, ולפיכך ככלי שרת של ציור מודרניסטי. מעל פיגומי המסקינג-טייפ, המייצגים יקום מונדריאני, מטיחה נאמן נזילות צבע פולוקיות (רדי-מייד ציורי) וכתמי צבע שנעשו עם לק לצפורניים.