נולדה בישראל 1975 , חיה ויוצרת בתל אביב
הברזייה היא מהסוג שנמצא ביערות קק"ל ברחבי הארץ, בשינויים קלים אך מהותיים :היא מחוסרת ברזים, והמרחב שבו היא מוצגת הוא מוזיאון. הברזים נותקו מהצינור המרכזי שנועד להזרים מים, וחלקי הצינור הנותרים מרחפים באוויר ,כאילו מדובר במחיקה של קו עיפרון מנייר רישום. בדומה למזרקה של דושאן (1917) ,שהציג משתנה בקונטקסט אמנותי, גם הברזייה של הומל מבודדת מהקשרה המקורי, מבליטה את זרותו של החפץ שאינו תפקודי עוד ,ומזכירה את שימושו המקורי הקשור לגוף. שלא כמו המשתנה של דושאן, הברזייה של הומל מקפלת בתוכה זיכרון קולקטיבי הקשור למפעל הציוני, מעצם היותה חלק ממפעלות קק"ל. עריפת הברזים אינה רק המרה של אובייקט שימושי למצב לא שימושי, אלא יש בה משום תגובה לשיבוש השלם, הן ברמה התיאורטית והפוליטית והן ברמה החומרית.
הומל בנתה את הברזייה בפעולה הפוכה להגדרה הראשונית של הרדי-מייד, ובדומה לפעולה של דושאן ב ,1964- כשייצר העתקים של הרדי-מייד המקוריים שאבדו. הברזייה מבריקה וחדשה ,ללא סימני השימוש והזמן הניכרים בברזיות שבשטח. בכך מעניקה לה הומל פונקציונליות חדשה, כאילו הייתה מעין קיר זיכרון או אנדרטה.

תודות לגיא גלבוע