תערוכות

אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, המספק תשתית לתערוכה זו, מגלה שנות 70 אחרות: שנים של ציור שמן עתיר צבע, שצורותיו מתבססות על המקום הנגלה לעין. האמניות והאמנים, שעבודותיהם מוצגות בתערוכה, התבוננו כולם לעומק בנוף המקומי וציירו אותו, בעודם מיישמים עליו את לקחי האמנות הבינלאומית בת-הזמן. הם מבטאים הפנמה עמוקה של מגמות אלו, שחתרו לצמצום המבע האמנותי לכדי משטחי צבע אחידים וצורות אוניברסליות מופשטות, ובד בבד ממלאים אותו בתכנים מקומיים וממשיגים את מהותו של הנוף.

התערוכה היא פרי עבודה משותפת של לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו – אמנית וידיאו ומלחינה – שבמסגרת החממה לאמנות מקום של מוזיאוני חיפה הזמינו דוברי ערבית מקהילות מקומיות שונות לשוחח על יחסיהם עם השפה. קטעים מן הריאיונות מושמעים בתאי ההאזנה האינטימיים, בלוויית עבודות וידיאו טקסטואליות בערבית, בעברית ובאנגלית, הנעות בין תרגום הנאמר לשיבושו, הממחיש באופן חזותי כיצד ריבוי השפות נחווה לעתים כהפרעה .מקטעים מתוך הריאיונות עובדו לשירת מקהלה, האופפת את החלל. דברי היחיד אובדים בתוך מכלול קבוצתי של קולות, היוצרים יחדיו קהילה אלטרנטיבית של א.נשים חסרי שפת עַם אחת.

יצירתו של משה רואס מחברת באינטואיטיביות חומרים מגוונים, זרים לכאורה זה לזה, לכדי יצירה פיסולית, המוצאת את נקודות האיזון בין משקלים ומרקמים, בין מעלה ומטה, ובוראת עולם מושגים חומרי וחזותי חדש. בעקבות התבוננות מעמיקה באוסף החפצים ממרוקו השמור במוזיאון, המתאפיין במזיגה בין רהב למיסטיקה, נזכר רואס בבעלי מלאכה מן העבר, במסורות של מלאכות כפיים פיסוליות, בעמל ובדיוק המושקעים בעיטוריות מפעימה, השואפת לשלוט בחומר ולגעת בנשגב.

בין אם הוא בעל ערך רב ובין אם הוא פיסת בד פשוטה, חפץ הוא מְכל של חיים, האוצר בחובו את זיכרון הגוף שלבש אותו והידיים שיצרו אותו. הפן הגופני נוכח בכל חפץ בתערוכה, וכל המוצגים כאן נוצרו עבור הגוף האנושי. התערוכה חושפת לראשונה זה למעלה מ-40 שנים את אוצרות התרבות החומרית של יהודי מרוקו השמורים במוזיאון, רובם הועברו למוזיאון לאתנולוגיה של חיפה בשנים 1950-70 על ידי עולים חדשים ממרוקו, בעיקר תופרות מיומנות וחייטים מוכשרים.

אוסף המוזיאון הכולל כ-1,000 פריטים אתנוגרפיים מאפריקה נותר נסתר מעיני הציבור במשך שלושים שנה. פריטי האוסף הם תרומתם של אספנים נלהבים ותורמים מסורים מרחבי העולם, אשר חקרו ללא ליאות תרבויות ואזורים במרחבי אפריקה. עבודות אלה הוצגו בעבר במוזיאון לאתנולוגיה של חיפה, שנוסד בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 ושכן ברחוב ארלוזורוב עד שנת 1995. התערוכה "קול אפריקה" שבה ומעניקה קול ליצירות אלה וקוראת לצופים לצלול לתוך התרבויות המגוונות והתוססות של אפריקה.

לרגל התערוכה הזמין המוזיאון אמניות ואמנים ליצור עבודות חדשות, שיביאו לידי ביטוי את הדרכים שבהן אופני מחשבה, רעיונות, מושגים וכלים מהעולם הדיגיטלי מקבלים ממשות בעולם הפיזי ומַבנים את היצירה החומרית. עבודותיהם חוקרות מה קורה כשהאסתטיקה של העולם הדיגיטלי נתקלת במגבלות פיזיות, בבני אדם, בחומר ובחוסר שליטה, ומהי המשמעות של הפיכת הטכנולוגיה לחלק בלתי נפרד מגופנו וממי שאנחנו.

אנרגיה לא נעלמת או מתפוגגת אלא רק מחליפה צורה. למעשה, מאז המפץ הגדול, היקום הוא אותה מאסה, שרק משנה את צורתה ואת מצב הצבירה שלה. אלה ליטביץ חוזרת אל המרחב הקדום של ים המלח והר סדום, אזור שרוחות הבריאה עדיין מנשבות בו. היא בוחנת את החומרים שהיא מוצאת בו כמצויים בעיצומו של שינוי, שהפעולה האמנותית יכולה להשתתף בו.