תערוכות

אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, המספק תשתית לתערוכה זו, מגלה שנות 70 אחרות: שנים של ציור שמן עתיר צבע, שצורותיו מתבססות על המקום הנגלה לעין. האמניות והאמנים, שעבודותיהם מוצגות בתערוכה, התבוננו כולם לעומק בנוף המקומי וציירו אותו, בעודם מיישמים עליו את לקחי האמנות הבינלאומית בת-הזמן. הם מבטאים הפנמה עמוקה של מגמות אלו, שחתרו לצמצום המבע האמנותי לכדי משטחי צבע אחידים וצורות אוניברסליות מופשטות, ובד בבד ממלאים אותו בתכנים מקומיים וממשיגים את מהותו של הנוף.

התערוכה היא פרי עבודה משותפת של לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו – אמנית וידיאו ומלחינה – שבמסגרת החממה לאמנות מקום של מוזיאוני חיפה הזמינו דוברי ערבית מקהילות מקומיות שונות לשוחח על יחסיהם עם השפה. קטעים מן הריאיונות מושמעים בתאי ההאזנה האינטימיים, בלוויית עבודות וידיאו טקסטואליות בערבית, בעברית ובאנגלית, הנעות בין תרגום הנאמר לשיבושו, הממחיש באופן חזותי כיצד ריבוי השפות נחווה לעתים כהפרעה .מקטעים מתוך הריאיונות עובדו לשירת מקהלה, האופפת את החלל. דברי היחיד אובדים בתוך מכלול קבוצתי של קולות, היוצרים יחדיו קהילה אלטרנטיבית של א.נשים חסרי שפת עַם אחת.

יצירתו של משה רואס מחברת באינטואיטיביות חומרים מגוונים, זרים לכאורה זה לזה, לכדי יצירה פיסולית, המוצאת את נקודות האיזון בין משקלים ומרקמים, בין מעלה ומטה, ובוראת עולם מושגים חומרי וחזותי חדש. בעקבות התבוננות מעמיקה באוסף החפצים ממרוקו השמור במוזיאון, המתאפיין במזיגה בין רהב למיסטיקה, נזכר רואס בבעלי מלאכה מן העבר, במסורות של מלאכות כפיים פיסוליות, בעמל ובדיוק המושקעים בעיטוריות מפעימה, השואפת לשלוט בחומר ולגעת בנשגב.

בין אם הוא בעל ערך רב ובין אם הוא פיסת בד פשוטה, חפץ הוא מְכל של חיים, האוצר בחובו את זיכרון הגוף שלבש אותו והידיים שיצרו אותו. הפן הגופני נוכח בכל חפץ בתערוכה, וכל המוצגים כאן נוצרו עבור הגוף האנושי. התערוכה חושפת לראשונה זה למעלה מ-40 שנים את אוצרות התרבות החומרית של יהודי מרוקו השמורים במוזיאון, רובם הועברו למוזיאון לאתנולוגיה של חיפה בשנים 1950-70 על ידי עולים חדשים ממרוקו, בעיקר תופרות מיומנות וחייטים מוכשרים.

בתצוגת הקבע נכללות כמה יצירות מופת מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות, המונה כ-8,000 עבודות וסוקר את המגמות העיקריות בתולדות האמנות המקומית. מוצגות בה יצירות משלהי המאה ה-19 ועד ימינו אנו, בהן משתקפים זה בזה פָּנִים ושטח, נוף טבעי ונוף אנושי, ומסתמנות זיקות בין תלמי אדמה חרושה לבין פנים חרושות קמטים, בין קרקע מוכת שמש לגוף שזוף, בין אספלט מבוקע לעור פצוע.