תערוכות

בשפתו החזותית אייל אסולין חוקר את תרבות השפע בהתייחס להיבטים כלכליים חברתיים גלובליים. עבודותיו מתחקות אחר תרבות המזרח ומכילות מארג של מסמני סטטוס היסטוריים, מגדריים ואמנותיים. אלו מוצגים באופן בוטה, המגחיך את בולמיית הצריכה העכשווית. אסולין מבטא זעקה אסתטית גברית המשקפת את תרבות ה"אובר" ומציג דימויים המציפים דיכוטומיה תמידית בין עבודת הכפיים לבין השפע.

המיצב של חנאן אבו חוסיין מורכב מחזיות משומשות שהוקפאו ביציקת בטון. טכניקה זו מאפיינת את השימוש בחומרי גלם לא קונבנציונליים שרווח ברוב עבודותיה – שימוש המאפשר לאמנית לבטא את קולה האישי-נשי בנושאים של דת, קפיטליזם, ניצול מיני, אהבה וחירות אישית.

במיצב מקדש לאייפונים (2018) האמנית האמריקאית אדי וואגנט יוצרת אנדרטה למכשירים ניידים מיושנים שנזרקו עם כל גל של שדרוג טכנולוגי. הפלאפונים מסודרים בשכבות, כמו שרידים של חפצים אהובים, המשומרים לצד מנחות זיכרון נוספות. כאשר הטלפון נמצא תמיד בהישג ידו של המשתמש, ההיקשרות אליו בלתי נמנעת והופכת נורמלית. תלות כזו יכולה להוביל לקשר רגשי חזק, לאהבה של ממש.

בזירת האופנה הצרכנות מתבטאת באופן המובהק ביותר והפכה לדרך חיים מקובלת. נראה כי תעשיית האופנה העכשווית שואפת להתחדש תמיד, וכך מנציחה את היותה מערכת התלויה בתשוקה מתמדת לרכוש פריטים בסגנונות שונים. תעשייה זו נקשרת לתכונותיה של החברה המודרנית, המאופיינת בהשתנות מתמדת ובחיפוש אחר משמעות במציאות בלתי יציבה.

תערוכה זו מתמקדת בתגובותיהם של אמנים עכשווים לנושאים של דת ואמונה במציאות הגלובלית העכשווית, הנתונה לשליטתה של תרבות הצריכה.

העבודות בתערוכה שואפות להדגיש כי הזבל הוא אחד היסודות המרכזיים בתרבות בת-זמננו, הן בהקשר היומיומי והן בהקשר התיאורטי החתרני.המונח "תרבות הזבל" (trash culture) נועד לסמן את התפיסה הרואה בזבל תופעת לוואי של החברה הקפיטליסטית העוסקת בייצור מוגבר של מזון, של מוצרים ושל רעיונות. ככל שהייצור גואה, כך גואה גם הזבל. באמנות בת-זמננו המילה "זבל" הפכה אפוא למטבע לשון המגדיר את מצב התרבות ומתווה חלק מערוצי השיח המתקיימים בתוכה.

העבודות המקובצות בתערוכה זו שואפות להצביע על עולם טרנס-תרבותי חלול וצרכני שנוצר בעקבות שליטתה הבלתי מעורערת של הגלובליזציה. היצירות בוחנות את ריבוי המשמעויות של ייבוא מוצרים, מנהגים, תרבויות ובני אדם ואת הכוחנות הכרוכה בהחדרתם, כייצוג של האימפריאליזם התרבותי העכשווי.

המבט האירוני הביקורתי הרווח בעבודות המוצגות מדגיש את ההיבטים הקרנבלסקיים הטמונים בפעולת השופינג הנשי. השופינג עצמו מתואר כפרקטיקה בעלת איכויות חתרניות. בתערוכה בולט כיצד האמנים, ובייחוד אמניות מהדור הצעיר, משתמשים בעודפוּת ובהקצנה כאמצעי של פעולה אמנותית

התערוכה שואפת לפרש את דמות הקניון, ה-Shopping Mall, כפי שמופיע בשיח האמנותי העכשווי בהתייחס להנחות התרבותיות וליחסי הכוחות המגולמים בתוכו.

התערוכה שואפת לשקף את המורכבות הכרוכה בערכו הסימבולי של עולם הרכב ואת ההתנגשות בין העולמות השונים. חלק מהעבודות מדגישות את האופן שבו המכונית מנוצלת למיפוי תפקידים מגדריים. יצירות אלה מערערות על קלישאות מעולם הפרסום, המתארות בדרך כלל מכוניות כאובייקטים דומים לנשים – נוחות וצייתניות. עבודות אלה מבליטות את הפיכתה של המכונית לפנטזיה.