תערוכות

מבנה העשרימון, המורכב ממוטות במבוק, נע במרחב היצירה של אילת כרמי ומירב הימן בכוחן של שבע דמויות הדוחפות אותו באמצעות הטלת משקל גופן. כך הופכות האמניות את הצורה ההנדסית-מתמטית לכלי קיבול לגוף האדם ולפעילותו.

תערוכה זו מבקשת לבחון את טיב הזיקה שבין המגמה הפוסט-פוסטמודרנית באמנות הישראלית העכשווית לבין האמנות הישראלית משנות השבעים, שבה ניכר רצונם של האמנים ליצור מעשה "תיקון" של ההוויה. היא מאירה מזווית חדשה את העשייה העכשווית על רקע תמורות שחלו בזירה המקומית ובזיקה להשפעות משיח האמנות העולמי.

יום אחרי אסון התאומים פורסם התצלום של ריצ'ארד דרו של "האדם הנופל", כאשר ראשו מופנה מטה בעודו נופל מאחד ממגדלי התאומים. הרס מגדלי התאומים בבחינת אירוע קטסטרופלי שמוטט מונומנט מודרניסטי, תבע את העלאת השאלה המתחדשת בנושא גורל המודרניזם בעידן הפוסטמודרניזם.

תערוכה זו עוסקת בתנודה בין עולמות, בין קטבים שונים – בין קרקע לשמיים, בין הגופני לרוחני, בין הממשי לדמיוני – כביטוי לגישה המטא-מודרנית. התערוכה בוחנת את האופנים שבהם המתבונן חווה עבודת אמנות בתנאים של תנועה, אי-יציבות, ספקנות, השתנוּת וריחוף.

האניגמה הירושלמית, המסתורין הטמון ברוחה של העיר, הקדוּשה כחידה עירונית – אלה הן הסוגיות העומדות במרכז התערוכה של ליאורה לאור.

הכמיהה המטאפיזית עתיקת-היומין לבניית ירושלים השמימית עומדת במרכז עניינו של הפרויקט הווירטואלי של לילך שטיאט.

מה יקרה אם החלום של לנון של "עולם שאין בו מדינות... עולם ללא רכוש..." יעבור מוטציה לסיוט הניאו-קפיטליסטי – שבו התרבות המערבית תמוטט את גבולותיה של כל מדינה, עד אשר ה"אחרוּת" לא תהיה עוד יותר מאשר ביטוי חסר משמעות?

הפרויקט של רן סלוין משקף תמונה מורכבת טכנולוגית, תרבותית, אתית ואסתטית של ההווה ביחס לזמן, למקום ולמרחב. סלוין עובד עם אנימציית תלת-ממד דיגיטלית רבוּדה ומהרהר על משמעות הניתוק שלנו מהזמן הטבעי.

בהיותו חדור תחושת שליחות, בני אפרת מנציח את האפשרויות העתידיות העומדות בפני האדם, כאשר דימוייו הדיסטופיים-אוטופיים משמשים אותו בפרויקט הארכיאולוגי-עתידני של ההיסטוריה.

בדיאלוג עקיף עם הפוסטמודרניזם ועל רקע רעיונות המודרניזם, בוחר אלי שמיר להתייחס באופן מחודש לאדם כמרכז. דמויותיו כמו יוצאות מהבד אל הצופה ונוכחותן מעוררת שאלות בדבר מקומו של האדם בחברה בת-זמננו.