תערוכות

אמן הגרפיטי ואמנות הרחוב, המוכר בשמו AME72, מצייר בהשראת אמנות הפופ, בצבעים עזים, בטכניקת הסטנסיל ובעבודת יד חופשית. המיצב שיצר כולל עשרה דימויים של שוטרים בגודל טבעי על לוחות עץ: מצד אחד שוטרים שמחים ומצד שני שוטרים כועסים. דימויי השוטרים מצוירים בדמותו האיקונית של איש הלגו, שהפכה למוטיב חוזר ביצירתו.

בעבודותיו הרב-תחומיות גיל יפמן מבקש לאתגר הגדרות נורמטיביות של האחר והשונה ולבחון את הדרך שבה טראומות אישיות וקולקטיביות מתוות זהות מובנית.

עבודותיה האקספרסיביות של חן שיש מעוררות רגש, מחשבה ואף רצון ליצור פעולה. במילותיו של הסופר דורון בראונשטיין, יצירתה "גורמת לרצות לצאת ולעשות... קרי, אקטיביזם".

מריה מריה אחא-קוצ'ר מתמקדת ביצירתה במאבקן של נשים לשחרור ולשוויון. כל אחת מעבודותיה היא תוצר אמנותי בפני עצמו, אך גם כלי המשרת צורך חברתי ותורם לשינוי פוליטי, בדגש על המאבק הנשי. אחא-קוצ'ר רואה עצמה כאמנית פמיניסטית ומגדירה את תפקיד האמנות ככלי פוליטי רב-עוצמה.

תערוכה זו בוחנת את עמדת הצפייה של האמן על מאבקים ומחאות ואת מידת מעורבותו בהם. היצירות מתייחסות לאירועים של זירות מאבק, הפגנה או מחאה – חלקם מזוהים וחלקם אינם ניתנים לזיהוי מוגדר. בעבודות המוצגות בתערוכה מודגשים שני דימויים בולטים: המסכה והאביר. המסכה היא אמצעי הסוואה והגנה המספק אנונימיות ומשמשת אביזר להסרת עכבות וביטוי לחופש.

העבודות המוצגות בתערוכה נוגעות בפרקטיקות קוויריות השואפות לייצר נראוּת ביקורתית כאסטרטגיה "חיובית" של גאווה. התיאוריה הקווירית מבליטה את המופע של הגוף כתנאי בסיסי להגדרות של זהות ושוני.העבודות בתערוכה מבליטות את החשיבות של הפרפורמנס הקווירי במרחב הציבורי,כסוגה המתנערת מכללים ומהגדרות ומהווה כלי להשמעת ביקורת חברתית.

הפליטוּת, ההגירה, החצייה החשאית של הים התיכון מדרום לצפון – כל אלו הפכו לנושאים שבהם מרבים לעסוק כיום אמנים, מבקרים ואוצרים. היצירות העוסקות בסכנות המסע מן "הדרום הגלובלי" למערב אירופה, דרך הים והיבשה, על פי רוב מאמצות סגנון דוקומנטרי במטרה להפוך את ההגירה החשאית לנראית.

אורן זיו הוא צלם עיתונות, ממקימי קולקטיב "אקטיבסטילס", שהתגבש לראשונה בשנת 2005 סביב ההפגנות בבילעין נגד בניית גדר ההפרדה.

Dede פועל כאמן במרחב הציבורי במשך יותר מעשור, הוא שואב השראה מהדופק של המרחב העירוני – מהארכיטקטורה, המקצבים, הקולות ועוברי האורח. הוא מוּנע מהצורך להותיר חותם בעיר, שהיא חלק מהותי מתהליך היצירה שלו כאמן. ניצן מינץ, זוגתו של Dede, עוסקת בכתיבת טקסטים ושירה ופועלת אף היא במרחב העירוני. לאחר שמינץ מסיימת לשייף היטב את יצירותיה הכתובות, היא בוחרת במיקום ובדרך הגרפית שישרתו אותן באופן הטוב ביותר.