תערוכות

הזהות האותנטית שבלב מפעל התרבות המערבית בעת החדשה נוסחה על ידי פילוסופים רבים. האדם האותנטי, לפי פרידריך ניטשה, הוא "האדם העליון", המתעלה מעל עצמו ובורא את עולמו כמחליפו של אלוהים. מרטין היידגר הגדיר את בשורת האותנטיות בהעמידו את האדם בתנועה חופשית מתמדת של "לקראת" הגשמתו העצמית, ששיאה בהתייצבותו היחידאית מול מותו, שהוא אינוּתו. ז'אן־פול סארטר הגדיר את האדם האותנטי כמי שנידון לחירות ושמכיר באַיִן כלב זהותו הקיומית.

תערוכה זו עוסקת בחדר הילדים כסמל וכמראה לעולם הילדוּת. התערוכה מבקשת לגעת בדרכים השונות שבהן חדר הילדות מייצג את הילד ואת העולמות הקשורים אליו – האחים שעימם הוא חולק את חדרו, הוריו, המעגל המשפחתי המורחב שלו ומגוון ההשפעות התרבותיות והחברתיות.

תערוכה זו מבקשת לבחון את הייצוגים הסמליים של האישה בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי. ייצוגים אלה נבחנים רבות בהגות הפמיניסטית העכשווית, המבקשת לשנות דפוסי יסוד ביחסים בין המינים, בהתבסס על ביקורת רדיקלית הטוענת כי הדיכוטומיה גבר / אישה נותנת לגיטימציה לדחיקת כוחה החברתי־פוליטי של האישה.

האמנית הרב־תחומית רונה יפמן מרבה לעסוק בנושאים של מגדר ודימוי נשי. מלאכת היצירה שלה כוללת שיתופי פעולה ארוכי טווח עם פרסונות רדיקליות, המכתיבות בדרכן שלהן את הדימויים האבסורדיים והאיקוניים של תקופתנו. עניין מיוחד במכלול יצירתה מוקדש לצילום. לדבריה, המצלמה מאפשרת לדברים לקרות, למצוא חופש ותשוקה, לחקור סוגים שונים של חיים וקיום.

"נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה" - השיח הפמיניסטי אימץ אמירה זו משנת 1976 של ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך. מתחילת דרכו ביקש הפמיניזם להשתחרר מהתניות חברתיות כובלות באמצעות פרקטיקות פורצות דרך כדי לצאת ממציאות של שתיקה והשלמה למצב של דיבור ומחאה. עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון לשטח ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים. פירושו בהקשרן של הנשים הוא הרצון "לְנַחְמֵד" אותן ולקשור אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

תנועת הטרנס־פמיניזם עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מפרספקטיבה טרנסג'נדרית. בדומה לזרמים פמיניסטיים אחרים מהדור השלישי, הטרנס־פמיניזם מרבה לבחון את שאלת ההשפעה של דימוי הגוף והכוח המגביל וההרסני של הבינאריוּת המגדרית. לתפיסתו, דיכוי המבוסס על מגדר נקשר לסוגים רבים אחרים של דיכוי, הנוגעים לגזע, למעמד ולזהות הטרו־נורמטיבית.

תערוכתה של אייריס קנסמיל היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד ב־2019 בביאנלה לאמנות בוונציה. מבחינות רבות, הביאנלה היא זירה חשובה להגדרת מיקומה של האמנות בהקשר לרעיונות של אזרחות ולאומיות. המיצב שהציגה שם, מידות הנוכחות, נעשה בשיתוף פעולה עם רמי יונגרמן וקרא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

האמנית שרון לוקהרט היא צלמת ובמאית סרטים, המוּכרת בזכות הפרויקטים ארוכי הטווח שהיא יוצרת בהתבסס על מחקר מעמיק, לעיתים בשיתוף פעולה עם קהילות. סרטיה מתוכננים בקפידה ומתאפיינים בקיפאון או בתנועות מינימליות של המצלמה. הם מציגים אנשים, מקומות ואירועים הקשורים לשגרה היומיומית.

תערוכתה של איזבלה וולובניק מתייחסת למושגים של אילוף וריסון ולמונח "כלבה" (bitch) בהקשר התרבותי. האמנית מנסה לאתגר את האווירה המנומסת עם דימויים של ילדות חמודות, שהופכות לחיות טרף מאיימות. היא מבקשת לשאול: האם נשים המגיעות לעמדות מפתח נוטות לשמר את האכזריות של מסורת הדיכוי? כיצד נראה עולם שבו האישה היא האדון? מה מקומו של הטבע בעולם זה?