תערוכות

בין החודשים מרץ עד מאי 2020 הוכרז בישראל "מצב חירום", שבו הציבור מצא עצמו תחת איום של מגפה חדשה ומתעתעת – דבר שהתבטא בשורה של הגבלות שהוטלו על ידי השלטון בדמות משטור גופני, בידוד וריחוק חברתי. כך ההתנהלות החדשה של תקופת הקורונה החלה לחלחל לחיי הציבור, כמו הווירוס עצמו שהחל להתפשט.

מירב הימן ממקדת את תשומת לבה בפערים שבין האידיאלי והקונקרטי, בין הווירטואלי והממשי, בין האישי והאנונימי, במטרה לחתור תחת הפנטזיה של מוסד הנישואין המקודש ושל מוסד המשפחה. ברוב עבודותיה היא משתמשת באביזרים, בעיצוב מסוגנן, במרכיבים גרוטסקיים, בהומור ובהגזמה בניסיון לייצר בו־זמנית תחושת היכרות וניכור. היא מעידה על עצמה כי היא מתעניינת ב"ריטואלים שהפכו למכניים ובשפת גוף מעוותת, אשר מעצימים רגשות של בדידות וניתוק".

מפתיע לגלות שהמרחב הווירטואלי בנוי על עקרונות אנושיים תרבותיים עתיקי ימים. זהו מרחב זר, ללא טעם וריח, ללא רוח ושמש – מרחב בינארי המורכב בעיקר מצירופים־צירופים של המספרים 0 ו־1 ונחווה באמצעות תאורת הצג, המשמש חלון צפייה. ועדיין, כל ה"סביבה" הזו מושתתת על אותם עקרונות מתמטיים שמהם צמחה תפיסת החלל־מרחב והפרספקטיבה במאות הארבע־עשרה והחמש־עשרה.

בשיח האמנותי והתרבותי מתקיים דיון נרחב על אודות נשיות ופמיניזם – בעיקר בהתייחס לסוגיות של הגוף הנשי והמבט הפטריארכלי עליו. כעת – על רקע מקרי האלימות הרבים כנגד נשים שדווחו בתקשורת בתקופת משבר הקורונה – נושא זה מקבל משנה תוקף והוא בעל חשיבות רבה.
תערוכה זו בוחרת להפנות את המבט לסוגיית המרחב הנשי הביתי, המהווה "מיקרו־טריטוריה". היא משקפת מנעד הנע בין תחושות של הגנה ואינטימיות ובין חוויות של אי־נחת ועמדה חתרנית.

משבר הקורונה, על השלכותיו המרובות, הציף על פני השטח את קיומנו השברירי בהקשרים הנוגעים למרחבים הפרטיים ביותר, כמו גם לסדרים החברתיים הרחבים. לצד החששות ותחושת אי־הוודאות, בתקופה זו טמונה גם הזדמנות להתבונן לעומק דרך הסדקים שנפערו ביסודות קיומנו וכך לבחון אותם מחדש, גם אם המפגש לא נוח ומטלטל. אשכול תערוכות זה מבקש לבחון את המרחבים המוּכרים שהופכים לעיתים למתעתעים וזרים בשעת משבר.

בחודשי הקורונה קיבלנו מכל עבר בדיחות, סרטונים ומֵמִים (memes). הוואטסאפ, הפייסבוק והאינסטגרם התמלאו בבדיחות שניסו להעלות חיוך על הפנים ולהפיג, ולו במעט, את הדיכאון והמשבר שהתלווה לבידוד החברתי ולמצב הכלכלי. קבוצות וואטסאפ ופייסבוק רבות נפתחו גם על ידי אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והטיפול, שביקשו להקל על שגרת היומיום הקשה, ובעזרתן התאפשר למשתתפים לחוות רגעים קטנים של צחוק וסולידריות.